 הייתה זו מכונית מפוארת. כשעמדנו להסתכל בהערצה על פרי עבודתנו בין פתיתי השלג המסתחררים ברכות, היה עליי להודות כי הייתה זו מכונית החנוכייה הנאה ביותר שראיתי מעודי.
אין ספק שהמכונית עם חנוכיית העץ הענקית על גגה תגרום לאנשים להיעצר ולהבחין בה – וזו הייתה מטרתנו.
שבעה או שמונה מאתנו נדחסו אל תוך המכונית הקטנה יחסית. חלקה האחורי היה מלא חנוכיות מתכת ונרות צבעוניים שאותם קיווינו לחלק לאנשים. כאשר הילדים שהתמצאו יותר מאתנו בחידושי הטכנולוגיה דנו בפרטי המנגנון האלקטרוני שבבסיס האורות המהבהבים של החנוכייה שלנו (או אולי היה זה השנאי?) התנתקתי והבטתי החוצה אל חשכת ליל החורף שבחוץ.
במהרה הגענו ליעד שהיה לנו באותו ערב, קומפלקס דירות ענקי בברוקלין ששכן בסמוך לישיבה שלנו.
בשנות השבעים של המאה העשרים נפתחו שערי רוסיה והעיר אליה היו מועדות פנינו היתה יעדם הנבחר של אלפי מהגרים טריים.
יהודים אמיצים אלה, שרבים מהם היו קשישים, שרדו עשרות שנים של שלטון קומוניסטי בלא לוותר על זהותם היהודית. אולם הם ידעו מעט מאוד על התורה והמצוות, ואנו קיווינו להצית בהם ניצוץ או שניים.
ראיתיו יושב שם, איש קשיש בן כ-70 או 77, שישב על אחד מאותם ספסלים דמויי ספסלי-גינה שאותם תושבי ניו יורק מכירים היטב כל כך. הבסיס היה עשוי בטון והמושב עשוי עץ, צבוע בירוק, ומולו שולחן שחמט עשוי בטון. הוא פשוט ישב שם והביט במכוניות החולפות באותו לילה קפוא.
"חנוכה שמח! אתה רוצה להדליק חנוכייה?" שאלתיו, בתקווה שהוא יעזור לי להגשים את המטרה שקבעתי לעצמי: עשרה אנשים שידליקו חנוכייה.
"אנא לך מכאן", הוא השיב ביידיש. "אני לא מעוניין", הוסיף בנימה רכה קצת יותר.
ניסיתי לגרום לו לשנות את דעתו. הפצרתי בו, הסברתי את סיפור החנוכה רב-העוצמה, אולי אפילו התחננתי קצת, אך הוא נשאר איתן בהחלטתו. "לא תודה, עכשיו בבקשה – לילה טוב!"
חשתי כיצד ההזדמנות מחליקה לי בין האצבעות, אולם לפני שוויתרתי כליל, לקחתי את חנוכיית המתכת הקטנה, הנחתיה על לוח השחמט העשוי בטון, תקעתי בה את ארבעת הנרות הצבעוניים, הדלקתי אותם ופניתי לאיש הקשיש באומרי: "הנה החנוכייה. אם אתה רוצה, היא שלך. אם אינך רוצה בה – אז היא לא שלך".
האיש נשאר שותק ואני פניתי והלכתי משם.
המשכנו בסיבובינו בבניין הדירות הענקי, ותודה לא-ל, הצלחנו מאוד באותו לילה.
היה מאוחר והגיע הזמן ללכת הביתה.
שוב ושוב נזכרתי ביהודי הרוסי הקשיש היושב בחוץ על אותו ספסל בודד בפארק.
"בואו ניסע ליד המקום שבו ראיתי את האיש הזקן", אמרתי. הייתי סקרן לראות מה הוא עשה עם החנוכייה. האם הוא זרק אותה? או שאולי הוא סתם השאיר אותה שם, חנוכייה בודדת במקום נידח?
יש תמונות שנשארות בזיכרון. אירועים שמתרחשים ולאחר מכן משאירים בנפש חותם בל-יימחה, כך שהאדם מסוגל לשוותם לנגד עיניו בבהירות גם אחרי שלושים שנה.
זוהי אחת מהן.
אני רואה איש זקן יושב על ספסל. עיניו מלאות דמעות, דמעה אחת גדולה זולגת במורד לחיו.
הנרות דולקים והוא מביט בהם. מביט ובוכה. להבה פוגשת בלהבה ואור ניצת בנשמה.
אינני יודע היכן הוא כעת, או אפילו את שמו. אולם אני יודע שבאותו לילה הייתי עד למשהו רב-עוצמה.
|
No hay comentarios:
Publicar un comentario